<h1>שערי עבודה המיוחס לרבינו יונה</h1>
<h2>דף יג:</h2>
מצות עשה מן התורה לקרא קריאת שמע פעמים בכל יום, שנ' בשכבך ובקומך כלומר בעת שבני אדם שוכבים ובעת שבני אדם קמים. ומברכין עליהם ז' ברכות, שחרית שתים לפניה ואחת לאחריה, ערבית, שתים לפניה ושתים לאחריה. ועליהן אמר דוד ע"ה (תהלים קיט קסד) "שבע ביום הללתיך". ומתחילין לומר לפני ק"ש אל מלך נאמן, ויש לו להתכוין בזה, שהשם ית' הוא המלך המושל בגבורתו עולם, והוא הנאמן ליתן שכר טוב למתהלכים לפניו באמת וביושר. והכונה בפסוק ראשון, לקבל עול מלכות שמים ובייחוד שהשם ית' הוא אחד כמו שיתבאר. שמע ישראל, הכוונה בזה כמו שאמ' ז"ל (פסחים נו) בשעה שאמ' יעקב אבינו ע"ה לבניו האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, רצה לגלות להם את הקץ, נסתלקה שכינה ממנו, אמר להם בני שמא יש פסול בכם, ועל כן נסתלקה שכינה ממני ענו כולם ואמרו שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד, כלומר, קבלו עליהם עול מלכות שמים והעידו על הייחוד, ואמרו לו שמע ישראל, כלומר אתה אבינו ששמך ישראל שמע שאנו מקבלין עלינו עול מלכות שמים, ושאנו מיחדים יי' אלהינו יי' אחד, כלומר, כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד, מיד ענה אחריהם, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אמרו ז"ל (מדרש רות) "כונן שמים בתבונה", (משלי ג יט), אף העליונים לא נבראו אלא לשבח, חיה אחת יש ברקיע ששמה ישראל, וחקוק על מצחה ישראל, וכל גבורי כח צבא מעלה מתקבצים אצל אותה חי' ואומ' "שמע ישראל" וגומ', הנה שיש כח עליוני בשמים, והוא מלאך ששמו ישראל, וכל צבא השמים מקבלים לפניו עול מלכות שמים ומיחדים ומעידים על ייחודו של הב"ה שהוא אחד. וכן בתחתונים שנים עשר שבטי ישראל, שהיו הם במקום כל ישראל, והם בתחתונים במקום המלאכים בעליונים, והנה היו מקבלים עול מלכות שמים ומיחדים שמו של הב"ה לפני ישראל אביהם, שהיה בתחתונים במקום המלאך שבשמים ששמו ישראל. וכך היא הכונה (היו אומ') [היום] "שמע ישראל" כלומר, אתה אבינו ישראל שבמערה, ואתה ישראל המלאך שבשמים, שמע שאנו מקבלים עול מלכות שמים עלינו, ושאנו מיחדים את הבורא ית' וית'. "יי' אלהינו", הכונה באמרו יי', מי ששמו יי', ותהיה הכונה בנכתב ובנקרא. ויכוין באמרו "אלהינו", הוא אלהינו, כלומר, מי ששמו יי', הוא אלהינו ואנחנו מקבלים עלינו אלהותו ומלכותו ועול תרי"ג מצות, וזהו הנקרא עול מלכות שמים. והכונה באמרו יי' אחד, יכוין במלת יי' כלומ', מי ששמו יי' שקבלנו עלינו עול מלכותו, וקבלנו אותו למלך שופט עלינו, הוא אחד. והכונה באחד, שהוא אחד בשמים בארץ, ובארבע רוחות העולם. ולא יאריך בקריאת האל"ף של אחד, שלא יראה כאומ' אי אחד. ויאריך בחי"ת, ולא יחטוף בה, ויכוין שהוא חי ברומו של עולם. ויאריך בדל"ת, להמליכו בשמים ובארץ ובד' רוחות העולם, וזהו נקרא ייחוד. ואחר כך אומ' בלחש, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, בכונה גדולה, כמו שהיו אומרין אותו בבית המקדש אחר שם המפורש.
אחר שהוא מקבל עליו עול מלכות שמים והייחוד, הוא מקבל על עצמו חוק משפטי העבודה על דרך כלל בלשון שהוא כולל משפטי העבודה, ואומר "ואהבת את יי' אלהיך", הכונה באמרו "ואהבת" שהוא מקבל על עצמו לעבוד את בוראו עבודת האהבה, ולא תהיה כונתו בעבודה לא מצד העונש ולא למען יקבל שכר, כי העובד את האדון על הדברים האלה, לא לאדון הוא עובד אלא לעצמו הוא עובד, והוא סבת העבודה מאהבתו וחמלתו על נפשו הוא עובד, למען ינצל מן העונש, או למען יקבל מן הטוב, ולא יחוש לאדון מיראה, רק שיהיה תועלת לנפשו בעבודה ההיא. על כן אין העבודה עבודה, עד שיעבוד את בוראו מאהבה, מתוך ידיעת אלהותו וכל גדולתו ורוממותו, שהוא סבת הכל וברא וחדש את הכל, והוא מלך מושל ואדון על כל ומשגיח על הכל, וכל יכול, וכי לו לבדו ראוי לעבוד אותו בכל מכל ואף כי לא יגיע לעובד הנאה אחרת בעבודתו, רק זו שהוא אוהב לעבוד למלך שאין לגדולתו חקר ותכלית, די לו בכך. ואין שיעור לשמחה שיש לו בשעת העבודה, מרוב חשקו ותאותו ואהבתו וחמדתו בה לאהבת בוראו. וכאשר יעבוד העובד כבר השלים חק העבודה כי האדון הוא סבתה ולאדון לבדו הוא עובד, גם הנה מעצמו יבא לאין חקר ותכלית (מבלי) שיתכוין אליו. כי העובד יתכוין לעבודת אדוניו, והאדון יתכוין לתועלת העבד, לשלם לו גמולו להנצל מן העונש ולקבל הטובה הגדולה הצפונה לצדיקים לעולם הבא, שנ' (תהלים ס"ד ג) "עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו" ואומר "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך". כמו שאמרו בתוספתא אלהנא דיינך, כלומר יי' הוא השופט עליך המצוה עליך לעבדו, ונותן שכר למהלכים לפניו באמת ובתמים, ונפרע מן החוטאים העוברים על מצותו, רוצה לומר, אף כי הוא עובד עבודת האהבה, יעבוד באימה וביראה, וידע שיש עונש וגמול, כי אלהים בכל מקום דיין. ובא להוציא מלב הכופרים הפילוסופים שנחלקו לשלש כיתות, וכולם מודים שיש שם אלוה, רק שהם אומרים שאין עונש וגמול, ואומ' "עזב יי' את הארץ", שהם מסירים ההשגחה מן הבורא על בריותיו.
<h2>דף כו:</h2>
גם על הקרבנות היו מתפללים, והיו שם בבית המקדש אנשים מכל מקומות ישראל עומדין על הקרבנות ומתפללין עליהם שיתקבלו ברצון, והיו נקראים אנשי מעמד והיו קורין במעשה בראשית מפני שמעשה בראשית מתקיים בזכות הקרבנות, כמו שאמרו חז"ל (ב"ר פ' מד) "במה אדע כי אירשנה" שאל אברהם אבינו ע"ה להב"ה, ואמר לו באיזה זכות יתקיימו בני בארץ, והשיב לו הב"ה ואמר לו קחה לי עגלה משולשת כלומר בזכות הקרבנות. ואמרו ז"ל במסכת אבות (פ"א) על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. עבודה זו היא עבודת הקרבנות. וגם כל ישראל במקומותם היו מתפללין בשעות הקבועות להקרבת הקרבנות על הקרבנות שיתקבלו ברצון ושיתכפר להם בהם. וכן אמר דוד ע"ה (תהלים נה) "ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה" והם העתים הקבועים להקרבת הקרבנות כמו שאמרו בברכות (דף כו) תפלות כנגד תמידין תקנום. תניא כותיה דר' יהושע בן לוי מפני מה אמרו תפלת השחר עד חצות שהרי תמיד של שחר היה קרב והולך עד חצות וכו' ומפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע שהרי איברים ופדרים שלא נתאכלו מבעוד יום היו קרבים והולכין כל הלילה. ומפני מה אמרו תפלת המוספין כל היום שהרי קרבן מוסף קרב [כל היום ר' יהודה אומר עד שבע שעות שהרי קרבן מוסף קרב] והולך עד שבע שעות. והתפלות בזמן הזה שאין בית [המקדש] קיים הם במקום הקרבנות וכן אמר ר' יוחנן (ברכות טו) הרוצה לקבל עליו עול מלכות [שמים] שלימה נוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קרית שמע ומתפלל ומעלה עליו הכתו' כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן שנאמר ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה'. ר' פנחס בשם ר' הושעיה אומר (ירוש' ברכות פ"ה מ"א) כל המתפלל בבית הכנסת כאלו הקריב מנחה טהורה שנאמר כאשר יביאו בני ישראל את המנחה. (ברכות יד) אמר ר' עולא כל הקורא קרית שמע בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו, ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כאלו הקריב עולה בלא מנחה זבח בלא נסכים, מכלל שהקורא ק"ש בתפילין כאלו הקריב עולה ומנחה זבח ונסכים ושהמתפלל כראוי כאלו הקריב קרבן כתקנו. ואמרו בתלמוד ירושלמי (ברכות פ"ד מ"ד) שאין אומרים לשליח צבור בא והתפלל, אלא בא והקריב קרבנות צבור מפני שהתפלות במקום הקרבנות. ואמרו שם על ר' אלעזר חסמא שהיה קרוב (והי) [ותנוי] ופיוטן. כלומר שהיה יודע להיות שליח צבור, וקורא אותו קרוב על שם שהוא מקריב קרבנות צבור כשהוא מתפלל. ועל שם שליח צבור הנקרא קרוב והתפלה שהיא במקום הקרבן, נקרא הפיוט "קרובה", שיש בו תפלה והודאה ושבח לשם והוא הקרבן. ר' ירמי' בשם ר' אבהו אמ' (ישעיה נו) "דרשו יי' בהמצאו", היכן הוא מצוי, בבתי כנסיות ובתי מדרשות. אמר ר' יצחק ב"ר אלעזר ולא עוד אלא כאלו הוא עומד על גבן, ומה טעם (תהלים פ"ב) "אלהים נצב בעדת אל". והמתפלל בדמע, תפלתו נשמעת, שהרי שערי דמעה לא ננעלו. והדמעה היא כנגד ניסוך המים שהיו מנסכים על גבי המזבח, כדאמר בבראשית רבא (פ' עח) ר' בון אומר כל אותן שנים שהיה יעקב בבית אל לא נמנע מלנסך, אמר ר' יוחנן מי שיודע לחשוב כמה נסוכין נסך יעקב אבינו ע"ה יודע לחשוב מי טבריא, כלומר כשם שאין חשבון למי טבריא, כך אין לניסוך ההוא חשבון, ואלו הן הדמעות שהיה בוכה בשעה שהיה מתפלל בבית אל. ואין מי שיודע מספר הדמעות, חוץ מן הב"ה שהיה סופרן, שנ' (תהלים נו ט) "נודי ספרת אתה", ואמרו ז"ל (עיין שבת קה ב) מלמד שהב"ה סופרן ומניחן בבתי גנזיות וגם הוא יודע לספור מי טבריא.
<h2>דף ל.</h2>
ומכל שבעים ארצות שבראם השם ית' מכלם בחר ארץ ישראל שנ' (דברים יא יב) "ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה". והנה קראה השם ית' ארצו שנ' (יואל ד) על עמי ונחלתי ישראל וגומר ואת ארצי חלקו. ואומר (יחזקאל לו כ) עם ה' אלה ומארצו יצאו. ומכל א"י בחר ה' בירושלים להשרות שם שכינתו וכבודו לעבוד שם עבודת הקרבנות ולהתפלל שם לפניו והיה במקום ההוא בזמן שבית המקדש קיים בכל עת ובכל שעה מעין דוגמא שהיה על הר סיני בעת מתן תורה לענין כבוד השכינה ולענין הנבואה ולענין התורה שנ' (ישעיה ב) כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ונקרא המקום ההוא הר ה' ונחלתו ובית אלהים ושער השמים והר הקדש וכן הוא אומר (בראשית כב) "בהר ה' יראה" ואומר (בראשית כח) "אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים". ואומר (שמות טו) "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך", ואומר (ישעיה כז יג) "והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים" ואומר (תהלים קלב) "כי בחר ה' בציון", וגומר ואומר (תהלים קלב יד) "זאת מנוחתי עדי עד" וגומר (תהלים מו) "נהר פלגיו ישמחו עיר [אלקים] קדוש משכני עליון", והיא ירושלים, שכן ירושלם בגימטריא קדוש משכני עליון ואומר (דברי הימים ב, ג א) ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה. ואומר (דברים יב ה) "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' וגומר". ואומר (שם) "והבאתם שמה עולותיכם". ואומר (שם יא) "והיה המקום אשר יבחר ה' וגומר" ואומר "השמר לך פן תעלה עולותיך וגומר, כי אם במקום אשר יבחר ה"'. והמקום ההוא בחר השם ית' להיות בית תפלתנו יתפללו בו שם לפניו שנ' (ישעיה נו) "והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי". ואומר (מלכים א ח) "ויעמד שלמה לפני מזבח ה' ויאמר ה' אלהי ישראל אין כמוך באלהים", ואומר "ופנית אל תפלת עבדך ואל תחנוניו להיות עיניך פקוחות אל הבית הזה". ואומר "ושמעת אל תחנת עבדיך ואומר בהנגף ישראל לפני אויב אשר יחטאו לך ושבו אליך והודו את שמך" ואומר "ואתה תשמע השמים וגו"' ואומר בהעצר השמים ולא יהיה מטר כי יחטאו לך והתפללו אל המקום הזה ואומר: ואתה תשמע השמים וסלחת לחטאת עבדיך ועמך ישראל כי תורם את הדרך הטובה. ואומר "רעב כי היה בארץ וגומ"' ואומר "כל תפלה כל תחנה אשר תהיה לכל אדם ואתה תשמע השמים מכון שבתך" ואומר וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא וגו' ואומר "ואתה תשמע השמים", ואומר כי יצא עמך למלחמה וגו' ואומר ושמעת השמים ואומר וסלחת לעמך אשר חטאו לך וגו'. הנה נתבאר כי נבחר מקום בית המקדש לעבודת התפלה כמו שנבחר לעבודת הקרבנות. ובכלל עבודת התפלה והקרבנות היתה עבודת השיר, שהיו מהללים ומשבחים ומזמרים בשירי דוד מלך ישראל בבית המקדש על הקרבנות. וכן הוא אומר (דברי הימים א כג) ודוד זקן ושבע ימים וימלך את שלמה על ישראל וגו' ואומר ויספרו הלוים מבן שלשים וגומר ואומר מאלה לנצח על מלאכת וגו' ואומר ארבעת אלפים שוערים ארבעת אלפים מהללים לה' וגו' ואומר כל אלה בנים להימן חוזה המלך ואומר כל אלה ע"י אביהם בשיר בית ה' במצלתים נבלים וכנורות ואומר בנבלים ובכנורות עומדים מזרח למזבח ואומר ויהי כאחד למחצרים ולמשוררים ואומ' ולא יכלו הכהנים לבא לשרת ואומר ויהי ככלות שלמה להתפלל אל ה' ואומ' וכל בני ישראל רואים ולא יכלו הכהנים לבא בית ה' ברדת האש והמלך וכל העם ואומר ויזבח שלמה זבח ואומר והכהנים על משמרתם ואומר וירא ה' אל שלמה בלילה ואומר עתה יהיו עיני פתוחות וגו' ואומר עתה בחרתי והקדשתי הבית הזה להיות שמי עד עולם והיו עיני ולבי שם כל הימים. וכל המתפללים מכוונים לבם למקום בית המקדש בין בזמן שהוא קיים בין בזמן שאינו קיים כמו שאמ' ז"ל תנו רבנן סומא ומי שאינו יודע לכוין את הרוחות, יכוין את לבו כנגד אביו שבשמים שנ' (מ"א ח) והתפללו אל האלהים (היה עומד בחוצה לארץ יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל שנ' (מ"א ח) והתפללו אל האלהים) היה עומד בחוצה לארץ יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל שנ' והתפללו דרך ארצם היה עומד בארץ ישראל יכוין את לבו כנגד ירושלים שנ' והתפלל אל העיר הזאת היה עומד בירושלים יכוין את לבו כנגד בית המקדש שנ' והתפללו אל הבית הזה היה עומד בבית המקדש יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים שנ' והתפללו אל המקום הזה היה עומד אחורי הכפורת יראה את עצמו כאלו עומד לפני הכפורת נמצא עומד בצפון הופך פניו לדרום בדרום הופך פניו לצפון במזרח הופך פניו למערב במערב הופך פניו למזרח נמצאו כל ישראל מכוונין את לבם למקום אחד אמ"ר ואיתימא ר' אבינא מאי קראה כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות תל שהכל פונין בו.
<h2>דף ל:</h2>
[הקרבנות והתפילה] ענין אחד להם, צריכין כונת הלב ומחשבה טהורה, ושיתנדב האדם עצמו לעבוד את בוראו בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו. ובהם יתקרב האדם אל בוראו להדבק אליו דבקות גמורה, לבלתי היות מחיצה מפסקת ביניהם. וכן הוא אומר על הקרבנות (ויקרא יט): לרצונכם תזבחוהו, לדעתכם זבוחו (זבחים מו) מכאן למתעסק בקדשים שהוא פסול ואומר "לא יחשוב" בו מחשב' אחרת שאם חשב באחת מעבודות הדם שהם שחיטה קבלה הולכה זריקה לאכול מן הבשר חוץ למקומו או חוץ לזמנו או שחשב להקטיר חוץ למקומו או חוץ לזמנו פסול. ועל התפלה הוא אומר "ולעבדו בכל לבבכם" אי זו היא עבודה שבלב הוי אומר זו היא עבודת התפילה, (תענית ב) ואומ' (דניאל ו) אלהך די אנת פלח ליה בתדירא (הוא ישזיבך) וכי יש עבודה בבבל אלא זו היא עבודת התפילה ואומ' (תהלים קב א) תפלה לעני כי יעטוף ואומ' (ש"א א טו) ואשפוך את נפשי לפני ה' ואומ' (איכה ד) נשא לבבנו אל כפים וגומ' ואמרו ז"ל (ברכות ל) אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש שנ' (תהלים ב) עבדו את ה' ביראה חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו את לבם למקום ואפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. ואמרו ז"ל (מדרש מובא בספר חסידים תרי"ב) שבעה אין תפלתן נשמעת ואחד מהן שאין פיו ולבו שוין שנ' (תהלים עח לו) ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו. אמר רב חנא בר בסנא אמר ר' שמעון חסידא (סנהדרין כב) המתפלל צריך שיראה את עצמו כאילו שכינה שרויה כנגדו שנ' שויתי ה' לנגדי תמיד. (יבמות קה) ר' חייא ור' שמעון ברבי הוו יתבי נפקא מילתא מביניהו פתח חד ואמר המתפלל צריך שיתן עיניו למטה שנ' והיו עיני ולבי שם כל הימים פתח אידך ואמר המתפלל צריך שיכוין לבו למעלה שנ' נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים אדהכי אתא ר' ישמעאל בר יוסי לגבייהו אמר להו במאי עסיקתו אמרו ליה בתפילה אמר להו כך אמר אבא צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה כדי שיתקיימו בו שני מקראות הללו.
<h2>דף לא.</h2>
וכבר בארנו כי המתפלל הוא כאיש מביא קרבן לפני בוראו, ונפשו קשורה ודבוקה בעליונים בעולם העליון עולם הנשמות עולם הרוחני, ושליח צבור הוא כמו מלאך משרת מקריב נפשותיהן של צדיקים. וזהו שכתוב בחנה (ש"א א) "ואשפוך את נפשי לפני יי"', שהיתה מתפללת בכל לבה כאלו הקריבה נפשה וכן (תהלים כה א) "אליך יי' נפשי אשא" כלומר שאני מייסר נפשי בשבילך. וכן (תהלים קב) "לפני יי' ישפוך שיחו" ואומר (איכה ג מא) "נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים", וזהו שאמרו ז"ל "אהיה אשר אהיה" כשם שאתה הוה עמי כך אני אהיה עמך (תהלים) "יי' שומרך יי' צלך על יד ימינך" כלומר, הנה השם ית' כמו צלך, שהרי צלך אם אתה משחק לו הוא משחק לך אתה בוכה כנגדו והוא בוכה כנגדך, כך השם יתברך, כשם שאתה מתקרב אליו הוא מתקרב אליך כשאתה מתרחק ממנו הוא מתרחק ממך.
<h2>דף נד.</h2>
ואמרו ז"ל (עיין ב"ר פ' נו) ויאמר בי נשבעתי נאם ד' אותה שעה שהחיה יצחק, עמד אברהם בתפלה לפני הב"ה. ואמר, רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך, שלא הקרבתי לפניך פר ולא איל ולא כבש, אלא עצמי ובשרי, למחר כשיבואו בני לידי עבירות, זכור להם עקידת יצחק בני, וכפר להם לדורות, מיד אמר לו הב"ה בי נשבעתי כלומר, בשמי נשבעתי, שאפרו של יצחק יכפר עד סוף כל הדורות. ואיך לא יצר לו לאברהם על שחיטת בן חסיד וקדוש ממלא מקומו, והיה מובטח בו שהוא עיקרם של ישראל, שבשבילם נברא כל העולם ושיתקיימו כל ההבטחות שהבטיחו האל בו ובזרעו. גם יצחק ראוי היה לו להיות מיצר במיתתו מפני כל אלה, ונוסף עוד מפני צרת אביו ואמו, ברעה אשר ימצא אותם במיתתו. וכל כך היתה שלמותם ודבקותם בו ית', שבכל אלה לא היתה מחיצה מפסקת ביניהם ובין בוראם, ולא היה דבר בעולם שיוכל למנעם מלעשות רצון קונם, וקיימו בעצמם מה שכ' "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" מלת מאדך כוללת כל הדברים שבעולם כמו שאמרו ז"ל ובכל מאדך בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו כל דבר שיבוא לך בין שהוא של טובה [בין שהוא של רעה] בכל הוי מודה לו ומשבחו ועושה רצונו. וכיון שהשיגו לעבוד בתכלית העבודה השלימה, והיתה המאכלת ביד האב לשחוט את בנו, והיה הבן פושט צוארו להשחט מיד אביו, שהתנדבו שניהם והשלימו את עצמם לעבודת בוראם בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאדם, מיד ויקרא אליו מלאך ה' וגו', ואומר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה וגו', ואומר וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל וגו', ואו' ויעלהו לעולה תחת בנו, אמרו ז"ל (עיין ב"ר פ' נו) מהו תחת בנו, אלא שהיה אברהם מתפלל על כל עבודה ועבודה, ואומר יהי רצון מלפניך שיהא זה כאלו נעשה בבני. ואמרו ז"ל כשהיה אברהם מקריב את אמוריו היה אומר אלו אמוריו של יצחק, וכך היה אומר על כל דבר ודבר, רבונו של עולם יהי חשוב לפניך כאלו יצחק בני הייתי מקריב לפניך. בשעה שהיה אברהם שוחט את האיל נכמרו רחמיו אל בנו, שראה אותו בין מות לחיים, והיה רואה כי כמעט נשחט בנו, והיה לבו מתחמם בתכלית החמום, והיה בוכה בדמעות בתכלית הרחמנות, והיה מודה ומשבח לאל ית', ואומר לפניו רבונו של עולם לולי רחמיך המרובים וחסדיך העצומים, כבר הייתי שוחט לבני יחידי כאשר שחטתי זה האיל, וכן היה לי לעשות למלאת רצונך, אלא שרחמת עלי ומנעתי אותי, וגלוי וידוע לפניך שלא נשאר הדבר בי, והיה מתפלל בתכלית הדברים והכוונה השלימה והדבקות הגמורה, ואומ' יהי רצון מלפניך שיהיה לי שכר בשחיטת זה האיל, כאלו [שחטתי בני] לפניך למצותיך כמו שגלוי וידוע לפניך את לבי, שכן הייתי שוחטו לולי שמנעתני. וכן בשעה שהיה מקבל דם האיל במזרק, היה רואה אותו הדם כאילו הוא דם בנו, והיה מתחמם לבבו והיו רחמיו נכמרים אל בנו, והיה בוכה בדמעות בתכלית הרחמנות, והיה מודה ומשבח לאל ית' ואומ' לפניו רבונו של עולם לולי רחמיך המרובים וחסדיך העצומים, כבר הייתי מקבל דם בני כאשר קבלתי דם האיל הזה, וכן היה ראוי לי לעשות למלאת רצונך, והיה מתפלל בתכלית הכוונה השלימה והדבקות הגמורה, ואומר יהי רצון מלפניך שיהא קבלת דם זה האיל אשר קבלתי לפניך כאלו הייתי מקבל דם בני אחרי אשר גלוי וידוע לפניך שכן הייתי מקבל דם בני לולי שמנעת אותי. וכן בשעה שהיה מוליך הדם לזורקו על גבי המזבח, ובשעת שזרק אותו, היה רואה דם האיל שנשפך על המזבח, כאלו הוא דם בנו שנשפך, והיה לבבו מתחמם בתכלית החימום. והיו רחמיו נכמרים על בנו והיה בוכה בדמעות בתכלית הרחמנות, והיה מודה ומשבח לאל ית' ואומ' לפניו רבון העולמים לולי רחמיך המרובים וחסדיך העצומים, כבר הייתי שופך דם בני יחידי על המזבח, כאשר שפכתי דם האיל הזה, וכן היה ראוי לי לעשות למלאת רצונך, והיה מתפלל בתכלית הכוונה השלימה והדבקות הגמורה, ואומר יהי רצון מלפניך שיהא חשוב דם האיל הזה ושפיכתו על המזבח, כאילו שפכתי דם בני, אחרי אשר גלוי וידוע לפניך שכן הייתי שופך דם בני למצותך לולי שמנעת אותי. וכן בשעה שהיה מקטיר את האיל והיה רואה את [איבריו] נשרפין היה רואה כאילו בנו נשרף, והיה מתחמם לבבו בתכלית החמום והיו רחמיו נכמרים אל בנו, והיה בוכה בדמעות בתכלית הרחמנות, והיה מודה ומשבח לאל ית', ואומר לפניו רבונו של עולם לולי רחמיך המרובים וחסדיך העצומים, כבר הייתי שורף את בני יחידי כאשר שרפתי את האיל הזה, וכן היה ראוי לי לעשות למלאת רצונך. והיה מתפלל בתכלית הכוונה השלימה והדבקות הגמורה, ואומר יהי רצון מלפניך שיהא חשוב לפניך האיל הזה אשר שרפתי כאלו שרפתי את בני יחידי, כמו שגלוי וידוע לפניך שכן הייתי שורף את בני למצותך, לולי שמנעת אותי.
עוד יכוין כמו שאמרו ז"ל בכל לבבך בשני יצריך, ביצר רע וביצר טוב, כמו שאמרו (ב"ר פ' מח) במלאכים שאין להם כי אם יצר טוב, וסעדו לבכם, אבל באדם שיש לו יצר רע ויצר טוב, נאמר בו בכל לבבך. והכונה שתעבוד את בוראך במדת יצר הרע, שהיא הנפש המתאוה, ובמדת יצר הטוב, שהיא הנשמה העליונה בעלת שכל מדע ובינה. והנה יצר הרע נברא באדם לעבודת הגוף להעמידו בבריאותו על מזגו הנכון כענין שנ' (ישעיה מה יח) לא תהו בראה לשבת יצרה הנה כמו שהשאור בעיסה לתקנה ולהכשירה שתהיה העיסה ראויה למאכל אדם, שהוא הדבר שהוא מתבקש לו, כן יצר רע באדם לתקנו ולהכשירו שיהיה נכון למה שנברא בשבילו, כמו שאמ' ז"ל (ברכות יז) ר' אלכסנדרי אמ' רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב שאור שבעיסה מעכב ושעבוד מלכיות, הנה שנמשל יצר הרע לשאור שבעיסה, שהעיסה (כלה) [בלא] שאור אינה ראויה למאכל אדם וכשהשאור בה מתקנה ומכשירה ועושה אותה ראויה, ובלבד שלא יתן בה יותר מדאי, שאם יהיה בה יותר מדאי תפסיד העיסה ההיא, כל שכן השאור עצמו שאינו ראוי לאכילה בפני עצמו. כן יצר הרע טוב הוא באדם, שאמ' ז"ל (ב"ר פט ט) והנה טוב זה יצר טוב, מאד זה יצר הרע, וכי יצר [הרע] טוב הוא, כן יצר הרע טוב הוא, שאלמלא יצר הרע, לא נשא אדם אשה ולא בנה בית ולא נטע כרם, ונמצא העולם בטל. הנה שיצר הרע טוב הוא באדם לקיים העולם שהוא הדבר שהאדם נברא בשבילו, ואם ימשול באדם יותר מדאי, ישחית האדם שיעבירנו היצר על רצון בוראו. הנה היצר בעצמו נקרא רע כמו השאור בעצמו שאינו ראוי למאכל אדם, וכמו שצריך האדם ליתן השאור בעיסה כשיעור הראוי כפי מה שהיא העיסה, כן צריך האדם להנהיג את היצר בקו היושר, כדי להעמיד הגוף, וכדי שלא להחטיא את הנפש, והכל במשפט המבואר בתורה. ואמרו ז"ל (סוטה מז) יצר, תינוק, ואשה שמאל דוחה וימין מקרבת. וכן תהיה הכונה בכל לבבך, שתעבוד את בוראך במדות יצר הרע ובמדות יצר הטוב, במדות יצר הטוב, הוא עסק התורה והמצות שהם דברים שאין הגוף נהנה מהם, אלא שהשכל מתאוה להם באהבתו לעבוד את בוראו. ומדות יצר הרע הם דברים שהגוף נהנה מהם ומתאוה להם, והוא מקבל על עצמו להשתמש בהם לעבודת בוראו, שאם ישתמש בדבר מאכל ומשתה, תהיה כונתו להשתמש לקיום נפשו, ולענג השבתות והמועדים, ונמצא עובד את בוראו. ואם בדבר המשגל, ישתמש באשתו הטהורה, ותהיה כונתו לקיום מצות פריה ורביה, או למצות עונה האמורה בתורה, או להנצל מן החטא. ואם בדבר השנאה, ישנא את הרשע[ים] שונאי יי', כענין שנ' (תהל' קלט כא) הלא משנאיך יי' אשנא. ואם בדבר הקנאה יקנא באויבי יי' קנאת יי', כאשר עשה פנחס. וגם בדבר האכזריות, לנקום נקמת יי', לנדות ולרדות את הרשעים, להלקות מי שהוא מחוייב מלקות, ולהרוג ארבע מיתות בית דין מי שהוא מחוייב מיתה, כל אחד במיתה הראויה לו. מדת הכילות וכו' [חסר] [וכרבי] שאמר אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ ואם בדבר נקימה ונטירה, לכבוד התורה, כמו שאמ' ז"ל (יומא סב) כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח, ר"ל שאין לו למחול כבוד התורה. ואם בדבר תחבולה כענין שנאמר (שמואל ב' כב) עם נבר תתבר ועם עקש תתפתל. ואם בלשון הרע, כענין שאמרו (ירושלמי פאה פ"א) ז"ל מותר לקבל לשון הרע על בעלי מחלוקת. ואמ' ז"ל (יומא פ"ו:) מפרסמין החנפים מפני חילול השם. הנה שיעבוד את בוראו באלה וכיוצא בהן, שהם דברים מדת יצר הרע.
<h2>דף סא:</h2>
והכונה באמרו בכל לבבך, שלא יהא לבך חלוק בבוראך, כלומר מסופק אם הוא ואם אינו מצוי שיאמר לך לבך פעמים שהוא מצוי ויאמר לך פעמים שאינו מצוי, אלא שתדע בכל לבבך את בוראך בלי שום ספק כי הוא מצוי, שנ' (דברים ד לט) וידעת היום והשבות אל לבבך, כי יי' הוא האלהים וגו'. ובא להוציא מלב הכופרים כת הפילוסופים שלא השיגו דבר האלהות, והיו אומרים שאין הבורא מצוי, עליהם אמר הכתוב (ירמיה ה יב) כחשו ביי' ואמרו לא הוא כלומר, אינו מצוי. וזהו שאמר (דברים לב לט) ראו עתה כי אני אני הוא וגומ', כלומר שאני מצוי, ואין אלהים עמדי ואני יחידו של עולם. עוד יכוין במלת בכל לבבך, שלא יהא לבך חלוק, כלומר, שלא יהיה מקצת לבבך לעבוד את בוראך ומקצת לבבך לעבוד את עצמך למלאת תאותך, אלא שתעבוד את בוראך בכל לבבך, ולא תרצה בדבר אחר אלא אם כן תדע שהוא רצון בוראך. כי [אם] אמור יאמר העבד לאדוניו, כל אשר תאמר אלי אעשה חוץ מדבר זה, כבר פרק עול אדוניו מעליו, ואין לו אדון, כי אינו עושה בעבודת אדוניו רק מה שהוא רוצה, על כן אין העבודה שלימה, עד שיקבל עליו לעבוד בכל לבבו, כלומר, לקיים כל מצוה, ולהשמר מכל עבירה. ועל זה נאמר בתורה (דברים כז) ארור אשר לא יקים פירוש, אשר לא יקיים ויקבל על עצמו לשמור ולקיים את כל דברי התורה. שאם הוא גומר בלבו שלא להשמר מן העבירה ידועה או שלא לקיים מצוה ידועה, הנה הוא בארור, כי כבר פרק עול שמים מעליו.
והכוונה באמרו בכל נפשך, כמו שאמ' ז"ל אפי' הוא נוטל את נפשך, שיקבל על עצמו לאהוב את השם ולעבוד אותו בכל נפשו, לקדש שם שמים בנפשו בעת [כאן חסר בכת"י דף אחד או יותר וחבל על דאבדין] של ראש. וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך, זו מצות עשה ליתן מזוזה על כל שער הבתים. הנה הפרשה הזו מפני שהיא מפתח יראת שמים, עשה לך הב"ה חמשה זכרונות, כדי שיהיה האדם בכל עת ובכל שעה חייב בעבודת בוראו ביראה ובאימה. השנים מהם, מה שהוא אומר ק"ש בכונת הלב על הדרכים שהזכרנו פעם אחת בבקר ופעם אחת בערב. והשלישי, שהיא כתובה בתפילין של יד. והרביעי, שהיא כתובה בתפילין של ראש. והחמישי, שהיא כתובה במזוזה. הנה ביארנו דרך קצרה קצת ממשפטי חק העבודה בכל המדות על דרך העבודה.
